החלטה בתיק ע"א 8786/13

1.       לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פש"ר 8599-01-10 (כב' השופט א' אורנשטיין), מיום 11.12.2013, עד להכרעה בערעור המבקש על ההחלטה דנן.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.       המבקש הינו הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין של מחצית הזכויות בדירה הנמצאת בגוש 7085 חלקה 107 תת 11, ברחוב ברדיצ'בסקי 28 בתל-אביב (להלן: הדירה). המחצית השניה של הזכויות בדירה זו רשומה על שמו של המשיב 2, אביו של המבקש.

המשיב 2, מר צבי ביאלוסטוצקי (להלן: המשיב 2 או החייב), הינו חייב אשר מתנהלים כנגדו הליכי פשיטת רגל במסגרת תיק פש"ר 5899-01-10, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 15.4.2010, ניתן צו כינוס לנכסיו של המשיב 2. ביום 1.7.2013, הוכרז המשיב 2 כפושט רגל, והמשיב 1, עו"ד מוטי בן ארצי (להלן: המשיב 1 או הנאמן) התמנה לנאמן על נכסיו של החייב.

3.       במסגרת הליכי פשיטת הרגל אשר מתנהלים כנגד המשיב 2, הגיש המשיב 1 לבית המשפט המחוזי, ביום 29.9.2013, בקשה למתן הוראות. במסגרת בקשה זו, ביקש המשיב 1 מבית המשפט המחוזי להורות על פירוק השיתוף בדירה, על מנת שניתן יהיה למכור אותה. המשיב 1 ביקש אישור לפרסם את הדירה, לצורך מכירתה לכל המרבה במחיר, ולפדות את חלקו של החייב בדירה מן הכספים שיתקבלו עבור מכירתה. עוד ביקש המשיב 1, להורות למבקש ולמשיב 2 להעביר לו את העתקי חוזי השכירות של הדירה, מיום מתן צו הכינוס, ואת פירוט הכספים שהתקבלו בעבור השכירות. לבסוף, ביקש המשיב 1 לאפשר לו לשכור שירותי שמאי לעריכת שמאות בדירה, ולהורות למבקש ולמשיב 2 לאפשר את כניסת השמאי לדירה. המשיב 1 ציין בבקשתו, כי על הדירה, אשר נמצאת בבעלותם של המבקש ושל המשיב 1 באופן שווה, רשומים עיקולים רבים לטובת שלטונות המס עוד משנת 1980, כפי שעולה מהעתק נסח הרישום של הדירה בטאבו, אשר צורף לבקשה. לפיכך, טען המשיב 1 כי אין כל תוקף להערת האזהרה אשר נרשמה, ביום 30.5.2005, לטובתם של המבקש ושל בתו של המשיב 1, הנוגעת לחלקו של המשיב 1 בדירה, שכן הערה זו סותרת את העיקולים, אשר מטרתם למנוע כל דיספוזיציה בנכס, עוד מיום 18.11.1980.

4.       לאחר שניתנה למבקש, ביום 22.11.2013, ארכה להגשת תגובתו לבקשה למתן הוראות, נעתר בית המשפט המחוזי, ביום 12.11.2013, חלקית לבקשתו של המבקש למתן ארכה נוספת, וקבע כי המבקש יגיש את תגובתו עד ליום 2.12.2013. ביום 26.11.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, בקשה נוספת להארכת המועד להגשת תגובתו ב-30 ימים נוספים, קרי עד ליום 31.12.2013, ונימק את בקשתו ברצונו לשכור את שירותיו של עו"ד גיא לוסקי לייצגו בהליך דנא, כאשר עו"ד לוסקי אמור לצאת לשירות מילואים בתקופה הקרובה. ביום 27.11.2013, נעתר בית משפט קמא לבקשת הדחייה באופן חלקי וקבע, כי "הגם שהיה למבקש זמן ניכר למצוא פרקליט ובמיוחד שעה שאין זו הארכה הראשונה הניתנת לו, לא אמנע את הארכה המבוקשת... ניתנת ארכה למשך 14 יום. מצופה כי לא תתבקשנה ארכות נוספות..". ואולם, ביום 8.12.2013, ועוד טרם שהגיע המועד להגשת התגובה, קבע בית משפט קמא, כנראה מבלי משים, כי "תשובת המבקש טרם הוגשה, הגם שהמועד הנדחה להגשתה חלף זה מכבר. משכך, הבקשה תמחק מחוסר מעש אם עד ליום 29.12.13 לא יינתן טעם מדוע לא ייעשה כן".

5.       ביום 10.12.2013, הגיש המשיב 1 לבית משפט קמא "בקשה למתן החלטה בהעדר תגובת [המבקש]". בבקשתו, ציין הנאמן כי ניתנו למבקש שתי ארכות להגשת תגובתו, והיה עליו להגיש את תגובתו עד ליום 2.12.2013. ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.12.2013, המבקש לא הגיש את תגובתו במועד. לפיכך, ביקש הנאמן להיענות לבקשה למתן הוראות, בהיעדר תגובת המבקש, ולקבוע כי החייב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה ולהורות על פירוק השיתוף, כמבוקש בבקשה.

6.       יום לאחר מכן, ביום 11.12.2013 נתן בית משפט קמא את ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, לפיה "בהעדר תגובה ועל יסוד האמור בבקשה, ובחלוף המועד להגישה, אני נעתר לבקשה". באותו יום, משנודע למבקש על דבר החלטתו של בית משפט קמא, הגיש הלה לבית המשפט בקשה דחופה לביטול ההחלטה, במסגרתה צוין כי המועד הנכון להגשת תגובתו לבקשה למתן הוראות, הוא עד ליום 16.12.2013, ומשכך החלטתו של בית משפט קמא ניתנה בטעות, ויש לבטלה. בעקבות בקשה זו, לא ניתנה כל החלטה מטעם בית משפט קמא. ביום 16.12.2013, הגיש המבקש את תגובתו לבקשה למתן הוראות, ובאותו יום ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, בהתייחס לתגובתו של המבקש, ובה נאמר  "כבר ניתנה החלטה בבקשה".

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

7.         ביום 26.12.2013, הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, מיום 11.12.2013, ובד בבד הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור, בקשה המונחת לפניי.

8.       בערעורו, פירט המבקש את השתלשלות העניינים ואת בקשות הארכה שהגיש והחלטות בית משפט קמא בנוגע אליהן, וטען כי החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה עוד בטרם שחלף המועד להגשת התגובה מטעם המבקש, ומשכך דינה להתבטל.

9.        בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, נטען על-ידי המבקש כי יש לעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא, בעיקר בשל סיכויי הערעור הגבוהים. זאת, בשים לב לפגם שנפל בהחלטה מיום 11.12.2013, שניתנה טרם שחלף המועד להגשת תגובת המבקש, כפי שניתן לראות מתיאור העובדות אשר פורטו לעיל. נטען, לענין זה, כי החלטת בית משפט קמא מיום 27.11.2013, במסגרתה הוארך המועד להגשת תגובת המבקש, נעלמה, ככל הנראה, מעיניו של בית המשפט, עת שהוא נעתר לבקשה למתן הוראות, בהיעדר תגובת המבקש. המבקש הפנה לספרו של יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 736 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן), שם נאמר כי פגם בהליך, הנעוץ בכך שהיה על בית המשפט להימנע ממתן החלטה, משמש עילה לביטול ההחלטה "מתוך חובת הצדק", ובית המשפט אינו רשאי לשקול את תוכנה של ההחלטה לגופה. בנוסף, צרף המבקש לבקשתו את התגובה, אותה ביקש להגיש לבית משפט קמא על נספחיה, וציין כי תגובה זו עמוסה בראיות ובטענות כבדות משקל, המקעקעות את הנטען בבקשה למתן הוראות ומוכיחות כי גם לגופו של עניין הצדק עם המבקש. ראיות אלה, כך לשיטת המבקש, מצדיקות את שמיעת בקשת הנאמן לגופה, שכן המדיניות המשפטית מעדיפה כי ינתן פסק דין לגופו של עניין, לאחר בירור העובדות ושמיעת טענות הצדדים. המבקש הוסיף וטען, כי עשה כל שביכולתו כדי לתקן את הטעות שנפלה במתן החלטתו של בית משפט קמא, טרם חלוף המועד להגשת תגובת המבקש. זאת, הן בדרך של הגשת בקשה דחופה לביטול ההחלטה, והן בפנייתו למשיב על מנת שהלה יסכים לתיקון הטעות, אולם ניסיונותיו אלו כשלו, ומשכך הוגש הערעור מושא הבקשה.

           אשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי המבקש, כי זה נוטה בבירור לטובתו, משום שביצועה של ההחלטה יסב לו נזק בלתי הפיך, שהרי ההחלטה, מושא הבקשה, מורה על מכירת הדירה בכינוס נכסים. לטענת המבקש, דירה זו הינה כולה בבעלותו וזוהי דירתו היחידה, והדבר יוביל לשלילת המעמד של דייר מוגן מן המבקש. אשר לטענת המשיב, כי המבקש אינו זכאי להיות דייר מוגן, טוען המבקש כי זוהי זירת המחלוקת בינו לבין המשיב, וכי מכירת הדירה תרוקן מתוכן את הערעור, ומשכך מדובר בהחלטה בלתי הפיכה. המבקש הוסיף וטען כי הוא שילם עבור הדירה הנדונה סכומי כסף ניכרים, כפי שעולה, מתגובתו לבקשה למתן הוראות. לשיטת המבקש, הדירה מצויה בבעלותו המלאה, ואילו לשיטת המשיב מחצית מן הדירה בלבד נמצאת בבעלות המבקש, כך שמכל מקום אין מחלוקת כי לפחות מחצית מן הדירה מצויה בבעלותו. לפיכך נטען, כי עיכוב ביצוע ההחלטה, אשר משמעו הותרת המצב הקיים מזה כ-20 שנה, לא יגרום כל נזק למשיב 1.

           יצוין, כי המבקש הבהיר שהתצהירים, אשר הוגשו במסגרת תגובתו לבקשה למתן הוראות, תגובה המצורפת כנספח לבקשתו זו, משמשים גם כתצהירים התומכים בבקשה דנא, היות שמדובר באותן עובדות. 

10.      להלן יפורטו בתמצית טענותיו של המבקש, במסגרת תגובתו לבקשה למתן הוראות, המצורפת, כאמור, כנספח לבקשתו לעיכוב הביצוע. בתגובתו, נטען על-ידי המבקש כי הדירה כולה נמצאת בבעלותו ובבעלותה של אשתו, ואין לחייב כל זכויות בדירה. לדברי המבקש, אמנם מחצית מזכויות הבעלות בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שמו של החייב, אך למעשה אותה מחצית הוקנתה למבקש ולאשתו עוד בשנת 1995, ורשומה לטובתם הערת אזהרה מיום 30.5.2005. לטענת המבקש, במסגרת אירוסיו לאשתו, ביום 21.2.1995, נערך הסכם בין הוריהם של בני הזוג, הנקרא "שטר תנאים", אשר במסגרתו התחייב אביו של המבקש להעביר את זכויותיו בדירה על שמו של המבקש ועל שם אשתו, כאשר יתאפשר הדבר. עוד הוסכם, כי זכות השימוש הבלעדית בדירה תהיה שלהם, בתמורה לחיובים אחרים מצד חמו של המבקש. המבקש הוסיף וטען, כי לאחר חתונתו עם אשתו, ביום 26.12.1995, עברו בני הזוג להתגורר בדירה, וזוהי דירתם היחידה. לטענת המבקש, מדובר בהסכם מחייב, אשר דווח למס שבח, ולשיטתו מדובר, למצער, בבעלות שביושר, בהתאם לע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: הלכתאהרונוב). עוד מוסיף המבקש וטוען, כי ביום 30.11.2008 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, במסגרת תביעה לבעלות על הדירה שהגישו המבקש ואשתו נגד בנק ירושלים, אשר הטיל עיקול זמני על הדירה ונגד החייב (ת.א. (ת"א) 1627/05). במסגרת הסכם הפשרה, פרע המבקש את חובו של החייב לבנק, ובתמורה ניתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה הינן של המבקש ושל אשתו והוסר העיקול על הדירה. עוד נטען, כי הסכם הפשרה הנ"ל הושג בד בבד עם הסכם פשרה אחר שנערך בין בנק ירושלים לבין המבקש, במסגרת ת.א. 3319/04 בבית משפט השלום בירושלים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, ביום 14.12.2008. במסגרת הסכם פשרה זה, הוסדר תשלום החוב בין המבקש לבין הבנק, והוסר העיקול שהטיל הבנק על הדירה. לטענת המבקש, פסק הדין בת.א. (ת"א) 1627/05 אשר הצהיר על בעלותו בדירה כולה, הינו בגדר מעשה בית דין, והוא מחייב הן את החייב והן את המשיב 1, אשר הוא חליפו של החייב.

           המבקש העלה טענות נוספות בתגובתו, אשר נועדו לתמוך בעמדתו לפיה אין להורות על פירוק השיתוף בדירה. כך, טוען המבקש, בין יתר טענותיו, כי אם תימכר הדירה הוא יחשב לדייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, וכתוצאה מכך תהא מכירת הדירה בלתי כדאית מבחינה כלכלית לקופת נושי החייב, ומנגד, המכירה תגרום למבקש נזק רב. אשר לעיקולים שהוטלו על הדירה לטובת שלטונות המס, נטען על-ידי המבקש כי עיקולים אלה הוטלו בגין חובות שנוצרו לאחר הקניית זכויות הבעלות בדירה למבקש ולאשתו, ומשכך, מכוח הלכת אהרונוב "גוברות" זכויותיהם של המבקש ואשתו בדירה על העיקולים לטובת מס הכנסה.

תגובות המשיבים לבקשה

11.      המשיב 1 טען בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף, שכן היה על המבקש, לטענתו, להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע תחילה לבית המשפט המחוזי, אשר נתן את ההחלטה מושא הבקשה, ורק אם זה היה דוחה את הבקשה, ניתן היה להגישה לבית משפט זה. לשיטת המשיב 1, הדבר מתחייב מהאמור בתקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות או תקנות סד"א). לפיכך, נטען על-ידי המשיב 1 כי הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה מקדימה את זמנה, ויש לדחות את הבקשה על הסף, אך מטעם זה. המשיב 1 הוסיף וטען, בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי יכול היה לשמוע עדים ולאפשר את חקירת המצהיר, דבר אשר יש לו חשיבות בנידון דידן, שכן לטענת המשיב 1 הבקשה לעיכוב ביצוע נשענת על טענה "שקרית" של המבקש לפיה הוא דייר מוגן, על אף שהוא משכיר את הדירה מזה שנים. טענה פרוצדוראלית אחרת עניינה באי תמיכת הבקשה לעיכוב ביצוע בתצהיר, בניגוד להוראת תקנה 241(א) לתקנות סד"א, לפיה יש לתמוך בתצהיר את העובדות הנטענות בבקשה בכתב, כפי שנפסק בנוגע לבקשות לעיכוב ביצוע.

           לגופה של הבקשה, נטען על-ידי המשיב 1 כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה כדין שכן לשיטתו, היה על המבקש להגיש את תגובתו לבקשה למתן הוראות עד ליום 10.12.2013, היינו 14 יום מן היום בו ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת המבקש למתן אורכה (27.11.2013). זאת, שכן בית משפט קמא לא ציין בהחלטתו כי יש למנות את הארכה בת 14 הימים, למן המועד האחרון בו היה אמור המבקש להגיש את תגובתו. לטענת המשיב 1, אף לגופו של עניין סיכויי הערעור קלושים, שכן, לשיטתו, אין בתגובת המבקש כל ממש, משום שזכויותיו הנטענות של המבקש בנכס כפופות לשורה של עיקולים אשר הוטלו לטובת שלטונות המס, עיקולים הנוגעים במישרין לזכויות החייב, כאשר המשיב 1 בא בנעליהם של הנושים המעקלים. לטענת המשיב 1, אף המבקש עצמו הודה בתצהירים, אשר צורפו לתגובתו, כי טענותיו לזכויות בדירה כפופות לעיקולים אלו. בנוסף, טוען המשיב 1, כי לא ניתן כל פסק דין הקובע את זכויותיו של המבקש בנכס כלפי כולי עלמא, ואילו בהליכים אשר התנהלו בין המבקש לבין נושים שונים בנכס, הסכמי פשרה שהושגו מגדירים את זכויותיו של המבקש אל מול אותם נושים בלבד, ולא מול מס הכנסה, אשר לא היה צד לאותם הליכים. עוד טוען המשיב 1, כי המבקש הסתיר מבית המשפט פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים, ביום 31.7.2005, במסגרת ת.א. 5927/04, אשר מצורף לתגובת המשיב 1, ולפיו זכאי נושה של החייב, אשר מונה לכונס נכסים על זכויות החייב, למחצית מדמי השכירות בדירה. לשיטת המשיב 1, זהו פסק הדין הענייני היחיד שניתן בנדון, ואילו יתר ההסכמים שנחתמו בין המבקש לבין בנק ירושלים בתיק 1627/05 מהווים, לשיטת המשיב 1, הסכמים פרטניים בין המבקש לבין הבנק בלבד, ואין מדובר בפסק דין הקובע את בעלותו של המבקש בדירה.